אחרי הטיפול הרביעי

אני יודעת שהרבה נשים עוברות את זה הרבה יותר בקלות ממני והקטע הזה עם קריש הדם זה דבר נדיר ולא קורה בדרך-כלל - אבל לי זה כן קרה ואני צריכה להתמודד עם זה. אולי קצת זלזלתי ולא שמרתי על עצמי כראוי - התרוצצתי, הלכתי לעבודה והייתי צריכה להיות יותר זהירה, אבל למדתי את הלקח שלי ועכשיו אני לא זזה מהבית.

אחרי ההתייעצויות בין הרופאים שמטפלים בי - הוחלט שאמשיך את הטיפול הכימותרפי וביום ראשון שעבר עברתי את הטיפול הרביעי. לא אומר שלא היו לי חששות ופחדים אחרי החווייה של הבית חולים אבל אני מקבלת את כל אמצעי האבטחה הרפואיים כדי לעבור את הטיפולים בשלום. רוב הזמן אני במיטה - משעמם נורא, אין לי עניין וסבלנות לשום דבר והמוח שלי מתקשה לחשוב. אני גם מתקשה לכתוב כאן.... איזה סמרטוט אני.

תשמעו, זה לא פקניק

הטיפול הכימי השלישי לא עבר בקלות. אחרי השבוע הקשה חזרתי לעבודה אבל הרגשתי חולשה והתעלמתי ממנה, למחרת, ברוב טמטום שוב הלכתי לעבודה ושוב לא הרגשתי טוב. כשהגעתי הביתה מדדתי חום והיה לי 38 מעלות כך שתיכף נסעתי לבית חולים ושם התברר שהספירה שלי מאוד מאוד נמוכה ושיש לי זיהום כלשהו. מיד אישפזו אותי בחדר בידוד וחיברו אותי לאנטיביוטיקה.

אחרי מספר ימים הספירות עלו והחום ירד ונראה היה שאני מתאוששת אבל פתאום הרגשתי כאבים עזים מהיד ועד הכתף והיד נרדמה לי לגמרי. למרות הבידוד, רצתי לעמדת האחיות לבקש עזרה כי הכאבים היו נוראיים. מיד הוזעקו מספר רופאים שבדקו אותי ולבסוף התברר שיש לי חסימה בעורק ביד ולמחרת נותחתי. הניתוח עבר בהצלחה וקריש דם נמצא והוצא. נותחתי בהרדמה מקומית (משהו שאני לא אעשה יותר) כי הרגשתי המון כאבים אבל הרופאה שניתחה אותי אמרה שהיא לא רוצה שאצא מהניתוח "בלי חוויות". למזלי זה קרה ביד ולא במקום אחר ועל זה יש לי אסירות תודה. היום גם יודעים שהעורקים שלי צרים ואני מקבלת טיפול מתאים כדי לעבור את שלושת טיפולי הכימו הבאים. היו לי כמה ימים של חרדות ופחדים נוראיים אבל לאט לאט אני מתאוששת ומתחזקת והאופטיות חוזרת אליי. הטיפול הכימי הבא נדחה בשבוע כדי לתת זמן לפצע של הניתוח להחלים ואני שמחה על כך - אני כל כך חלשה מהחוויה של הבית חולים ומאוד זקוקה לכמה ימי מנוחה.