יום שבת, 31 במאי 2008

כימו 2

ביום שלישי - שלושה שבועות אחרי הטיפול הראשון - השיער שלי ירד במקלחת. אמנם הסתפרתי קצוץ לפני כן אבל בכל זאת הייתה זו קצת טראומה לראות את כל השיער הזה בידיים ועל קירות המקלחת. כשיצאתי מהמקלחת נשארו כתמי שיער פה ושם אז המשכתי לשפשף עם מגבת כדי להוריד אותם אבל בכל זאת לא הכל נושר, וכשהבן שלי הגיע הביתה הוא עבר לי על הראש עם מכונת תספורת וזה כבר היה נראה יותר טוב.

למחרת, ביום רביעי, החלטתי להיות אמיצה ויצאתי לעבודה ב-6:00 בבוקר עם הקרחת שלי וככה גם נשארתי כל היום. לא יכולתי לסבול כובע או מטפחת על הראש, במיוחד שצריכים לכסות גם את האוזניים יותר מ-3 דקות, וחשבתי לעצמי שהנוחיות שלי צריכה להיות במקום הראשון, מה גם שיש לי מבנה ראש די טוב והקרחת לא נראית כל כך גרועה. השלמתי כמה דברים בעבודה ויצאתי לטיפול הכימי השני - הגעתי לטיפול ב-8:00 - ספירת דם - פגישה עם הרופאה האונקולוגית ולחדר הטיפולים. אחרי הטיפול חזרתי לעבודה.

בינתיים, היומיים האחרונים עברו בשלום - ההרגשה הכללית לא משהו ואוכל מגעיל אותי אבל לא היו לי בחילות או הקאות. אני קצת חוששת מהיום הרביעי של אחרי הטיפול, כי בפעם שעברה תקפה אותי תשישות מוחלטת ואני מקווה שזה לא יקרה שוב כי אני מאוד רוצה לללכת לעבודה וגם יש לי קורס בערב שאני לא רוצה להפסיד. בכל מקרה, הכנתי לי כבר את ספר "אתמול בכיתי" של איינלה ונזנט, במקרה שאצטרך בכל זאת לבלות כמה ימים במיטה.

יום שבת, 24 במאי 2008

בוקר נפלא עם המון אסירות תודה

כמו שאני מבינה, בשבוע של הטיפול הכימי יהיה לי קצת קשה אבל בשבועיים שלאחר מכן אני מקווה להרגיש טוב וכבר עכשיו אני משתדלת ליהנות מהימים הטובים שלי. הלכתי לעבודה כל השבוע וזה עשה לי טוב. אתמול יצאתי לקניות בסופר ואחר-כך הסתובבתי קצת בהדר וקניתי לי כמה כובעים נחמדים.

נראה לי שהשיער מתחיל לנשור באיטיות (בינתיים), לא יודעת מה יהיה מחר או מחרתיים, העיקר שאני מצויידת בכובעים, במטפחות ובהרבה אופטימיות. אני כבר לא נמצאת במקום שהייתי בו בשבועות הראשונים כשהתבשרתי על הגידול הסרטני - חשבתי על הגרוע ביותר וסבלתי כל-כך. מה אני צריכה את זה. מספיק שהחלק הפיזי לא קל, אני לא צריכה להכאיב לעצמי גם מבחינה נפשית וגם אין סיבה שאעשה זאת כאשר אחוזי החלמה כל כך גבוהים צפויים לי לפי אבחנת המחלה שלי. יש לי על מה להיות אסירת תודה. החיים יפים ואני רוצה לחיות אותם במלואם כל יום ביומו.

יום שבת, 17 במאי 2008

מדהים האינטרנט הזה

לא יכולתי שלא להגיב למאמר: When Pain Comes Our Way כי פשוט היה נראה לי שהוא נכתב במיוחד עבורי. אז נרשמתי באתר המדהים DailyOM והוספתי תגובה לידיעה, ומה-זה הופתעתי לאחר מכן כשקיבלתי עשרות אימיילים תומכים ואוהבים מחברים אחרים שרשומים באתר, ביניהם גם כאלה שעוסקים בתחום ההוליסטי. ממש מחמם את הלב.

זה כבר השבוע השני אחרי הכימו ואני מרגישה טוב. יש לי רגישות בחניכיים ועוד משהו שלא נעים להגיד אבל ארמוז שבידה היה עוזר מאוד בתקופה הזו, אבל העיקר שאני כבר לא במיטה, אתמול אפילו יצאתי לכמה שעות ונראה לי שביום ראשון אלך לעבודה ויהיה בסדר. בכל אופן אני כבר מתחילה לעשות "הפוך על הפוך" במטרה לשנות דפוסי חשיבה והתנהגות ולהכניס חיוביות לחיים שלי - ללמוד חמלה, את משמעותה של הסליחה וערכה של אהבה מודעת. כשאני מתרגלת וחושבת בצורה חיובית - אני בפירוש רואה שקורים לי דברים טובים ואני מרגישה נהדר.

נפגשתי עם עובדת סוציאלית ביום חמישי (כחלק מחבילת הטיפול שאני מקבלת במרפאת לין). סיפרתי לה על הרקע המשפחתי שלי, קשיי והתלבטויותיי והיא נתנה לי כמה טיפים בקשר להתמודדות שלי ביחד עם המשפחה בתקופת הטיפולים שאני בהחלט מתכוונת ליישם - כמו להיעזר בילדים בזמנים שמאוד קשה לי אבל גם לדעת לשחרר מתי שאני מרגישה טוב. גם עברנו ביחד על הטפסים שיש למלא למס הכנסה ולביטוח לאומי ובסך הכל הפגישה היתה פתוחה ונעימה.

יום רביעי, 14 במאי 2008

כימו - סיכום שבוע

היום אני מרגישה הרבה יותר טוב. לא היה קל ולא היה נעים אבל עברתי את זה כמו גדולה. על הדרך חטפתי גם דלקת חריפה בגרון מלווה בחום. גררתי את עצמי על-פי ההנחיות (כשיש מעל 38 מעלות חום) לקופת-חולים ואני על אנטיביוטיקה. הבחילות היו ממש מזעריות ובעיקר הרגשתי תשישות, משהו שאף פעם לא התנסיתי בו. במשך 3 ימים לא יכולתי לקום מהמיטה והרגשתי צורך להיות במנוחה מלאה. התקשרתי לאחות שמלווה אותי לשאול אם תופעה כזאת מקובלת והיא אמרה לי שזה בסדר, אז הייתי רגועה מהבחינה הזו. את הזמן במיטה העברתי בקריאת הספר "The Measure of a Man" - הספר האוטוביוגרפי והרוחני של סידני פוטייר (הספר נמצא אצלי מספר חודשים אבל לא הצלחתי להגיע אליו). שנים שלא קראתי ספר ועכשיו אני מבינה מה הפסדתי. זה היה הספר הנכון בזמן הנכון - עונג אמיתי. החוויה הכימותרפית לא נעימה בכלל, ההרגשה הכללית לא טובה והטעם בפה איכסה - מטאלי כזה, אבל היתה זו גם הזדמנות (בלית-ברירה) לעצור, להירגע על אמת ולהינות הנאה אמיתית ומלאה מספר טוב.

יש לי ספריה גדולה אבל לא קראתי את כל הספרים שקיבלתי או רכשתי במשך השנים. עכשיו לקחתי לידיים את הספר "Why People Don't Heal and How They Can" של Caroline Myss, Ph.D. בהקדמה היא כותבת: "I want you to feel confident that there is something here that will facilitate your healing". בלב התפללתי וביקשתי הדרכה כיצד להבין ולהתמודד עם מה שקרה לי - והתשובה לגבי מסע הגדילה הרוחנית שלבטח צפוי לי בהמשך אולי היתה מונחת כל הזמן בספריה הביתית שלי.

החברות בעבודה תמכו ופירגנו, התקשרו אליי יום יום ושיתפו אותי באהבה בכל מה שקורה במערכת, מה שגם עזר לי המון.

יום חמישי, 8 במאי 2008

לחשוב בוורוד

סדרות של תמונות בפליקר בנושא סרטן השד. 


היום השני של הכימו ועדיין לא הרגשתי תופעות לוואי.

יום רביעי, 7 במאי 2008

המועדון שאף אחת לא רוצה להצטרף אליו

בשבועות הראשונים אחרי גילוי הסרטן אטמתי את עצמי וברחתי מכל מידע אודות המחלה. לא רציתי לדעת. פחדתי לדעת. היום, המחשבה על הסרטן מעסיקה אותי רוב הזמן ואני מוצאת את עצמי גולשת יותר לאתרים בנושא סרטן השד מאשר לאתרים שהייתי רגילה לבקר בהם קודם, ויש בשפע. במיוחד אני זקוקה לשמוע מנשים שעברו את התהליכים שאני עוברת כעת, אז טוב שיש גם בלוגים. The Bold and The Beautiful הבוקר, היום שאחרי, עדיין לא מרגישה שום תופעת לוואי. מקווה שימשיך כך. אפילו לא שכחתי להציב דגל במרפסת לכבוד יום העצמאות.

יום שלישי, 6 במאי 2008

כימו ראשון

טוב, עברתי את זה, את הטיפול הכימותרפי הראשון. בחדר הטיפולים היו הרבה אנשים ישובים על כורסאות גדולות, כולם מחוברים לאינפוזיות. קצת מדכא העניין - מנסים לעשות שיהיה נוח עם הכורסאות היוקרתיות אבל הצפיפות פוגמת במטרה. יצא לי לדבר רק עם בחורה אחת שישבה לידי - עובדת פיליפינית שהגיעה להיבדק בשלב מאוחר של המחלה - היא הרגישה גוש גדול אבל לא רצתה לעזוב את האישה הקשישה שאצלה עבדה כדי ללכת להיבדק ודחתה את זה שוב ושוב. כמה חבל וכמה עצוב.

הגעתי לטיפול עם הבן שלי והשעתיים וחצי שהייתי מחוברת עברו די מהר וללא כל בעיות. חזרנו הביתה באוטובוס. האחות, שתהיה צמודה אליי במהלך כל הטיפולים, אמרה שלא צפויות תופעות לוואי כמו בחילות והקאות ביום הראשון של הטיפול. אז בינתיים אני מרגישה טוב ומקווה שהימים הקרובים יעברו בסדר.

יום ראשון, 4 במאי 2008

משקשקת לקראת הכימו

ביום שלישי אני מתוכננת לעבור את החוויה הכימותרפית הראשונה שלי. אתמול הברקתי את הבית ובחיי שזו היתה הפעם הראשונה שממש נהניתי לנקות - להרגיש בריאה וחזקה ולעבוד במרץ. אנחנו שוכחים להעריך את הדברים האלה - את היכולות הפיזיים שיש לנו. יש לי חששות שלא אדע לדאוג לעצמי מספיק טוב בזמן הטיפולים ואם יכאב לא אדע מה לעשות.. תמיד עמדתי על הרגליים... אני לא יודעת להיות חלשה ואני כל כך לא יודעת לבקש עזרה. נו, עוד שיעור שאצטרך ללמוד בחיים.