הייתי קצת תמימה

או שלא אמרו לי את זה בצורה ברורה או שלא רציתי לשמוע. כנראה שבמצבים מסויימים ההכחשה נועדה לשמור עלינו והנפש מאפשרת לנו לקלוט רק את מה שאנחנו מסוגלים להכיל. נכון שחשבתי שזה קצת מוזר שאפשר להיפטר מסרטן צ'יק צ'ק - מסירים את הגידול וזהו אבל זה מה שהאמנתי בגלל שהגידול היה קטן. זכרתי שאמרו לי שאצטרך לעבור סדרה של הקרנות ושזה לא כל כך נורא ואפילו לא כואב. היום, אחרי הניתוח, שתודה לאל הסתיים רק בהסרת הגידול - נאמר לי שצפויים גם טיפולי כימותרפיה ואני ממש חוששת אבל, נאחזת במה שהרופא אמר לי - "הכימו זה לא האוייב שלך - האוייב שלך הוא הסרטן". התוצאות המדוייקות של הניתוח ובדיקת הגידול עדיין לא התקבלו - אבל מסתבר שכבר עפ"י הביופסיה ניתן היה לדעת שאצטרך כימו.

באופן כללי - החיים ממשיכים. קיימת תחושה של התבוננות מהצד. משהו כמו התנתקות מהקצב הרגיל של האירועים השגרתיים - אם זה באופן שהחברים בעבודה מתייחסים אליי ותחושת הבדידות שזה יוצר אצלי או באיבוד עניין בדברים שתמיד העסיקו אותי - אני מוצאת את עצמי מכבה את המחשב למרות שהאינטרנט מילא אצלי הרבה שעות ביום וסתם בוהה בטלוויזיה בתוכניות שלא ממש מרגשות אותי. חזרתי לעבודה תיכף אחרי הניתוח ואני מרגישה יותר טוב כשאני שם - כשאני עסוקה בעבודה זה מרחיק אותי מהריכוז העצמי ומהפחדים. בתקופה הקרובה אנחנו גם אמורים לשדרג את כל מערכת המחשבים והתוכנות ובשל כך הבוס שלח אותנו (כל הבנות במחלקת הגרפיקה) לקורס ללימוד התוכנות החדשות שאמורות להיכנס למערכת. אני רק מקווה שאצליח להגיע לכל השיעורים ולא להישאר מאחור.