האמת שלפני גילוי הסרטן החיים שלי היו בזבל. הלכתי לעבודה, חזרתי הביתה, הפעלתי את המחשב, אולי בניתי כמה אתרי אינטרנט במשך הזמן והלכתי לישון - זו היתה השיגרה שלי. אפילו לקבוצת התמיכה שבה אני חברה הרבה שנים, קבוצה שפועלת עפ"י 12 הצעדים, הפסקתי ללכת. ניתקתי את עצמי מבחינה חברתית, שמנתי והייתי עייפה. וביום בהיר אחד, כאילו בהנחיית אלוהים - הלכתי לבדיקות התקופתיות והשיחה המעמיקה עם הרופאה הדליקה אצלי סוף סוף נורה אדומה - אני חייבת לשנות את אורח החיים שלי, להפחית במשקל ולעשות פעילות גופנית. לא היה לי קשה עם זה - קיבלתי החלטה לקחת את עצמי בידיים ותוך חודש נגמלתי מהרעב הבלתי פוסק ומהכמיהה למתוק, התחלתי לעשות הליכות והמשקל התחיל לרדת. הרגשתי טוב עם עצמי. ואז נחתה עליי תוצאת הביופסיה... הנה אני כאן עם המון מוטיבציה לשפר את איכות החיים שלי ואני רוצה להגיד שזה לא השתנה מבחינתי - אני רוצה יותר ממה שהיה לי קודם, אבל עכשיו אני צריכה לאזור כוחות כדי להתמודד גם עם סרטן.
אני יודעת שאין לי שליטה על המחלה עצמה ואני סומכת על הרופאים שמטפלים בי שיעשו את העבודה הכי טובה שאפשר כדי שאעבור את כל הטיפולים בשלום. אבל אני כן זקוקה לחברים, לתמיכה ולעידוד. אני גרושה, הבן הצעיר שלי עומד לסיים את לימודי מדעי המחשב (בהצטיינות), ושמחתי לקראת השחרור שלי מהנטל הכלכלי. כבר יש לו עבודה נהדרת והוא מתכונן לעזוב את הבית בעוד חודשיים ואני מאושרת בשבילו. הוא מלווה אותי במחלה עם המון רגישות, חוכמה וחוש הומור, אבל אחרי 4 שנים של לימודים, מגיע לו לצאת לעולם והתחיל לחיות טוב.
חברה טובה שלא יצא לי לדבר איתה הרבה זמן התקשרה אתמול לאחל לי חג שמח - כל כך שמחתי שממש התנפלתי עליה שתשמור על קשר, שניפגש, שנצא לבית קפה... תמיד אמרתי שטוב לי עם עצמי, שאנשים לעיתים מתישים אותי ומספיק לי לקשקש עם החברות בעבודה, שאף פעם לא משעמם לי כי אני תמיד מוצאת משהו יצירתי לעשות. זה נגמר. ממש לא טוב לי לבד.
אני יודעת שאין לי שליטה על המחלה עצמה ואני סומכת על הרופאים שמטפלים בי שיעשו את העבודה הכי טובה שאפשר כדי שאעבור את כל הטיפולים בשלום. אבל אני כן זקוקה לחברים, לתמיכה ולעידוד. אני גרושה, הבן הצעיר שלי עומד לסיים את לימודי מדעי המחשב (בהצטיינות), ושמחתי לקראת השחרור שלי מהנטל הכלכלי. כבר יש לו עבודה נהדרת והוא מתכונן לעזוב את הבית בעוד חודשיים ואני מאושרת בשבילו. הוא מלווה אותי במחלה עם המון רגישות, חוכמה וחוש הומור, אבל אחרי 4 שנים של לימודים, מגיע לו לצאת לעולם והתחיל לחיות טוב.
חברה טובה שלא יצא לי לדבר איתה הרבה זמן התקשרה אתמול לאחל לי חג שמח - כל כך שמחתי שממש התנפלתי עליה שתשמור על קשר, שניפגש, שנצא לבית קפה... תמיד אמרתי שטוב לי עם עצמי, שאנשים לעיתים מתישים אותי ומספיק לי לקשקש עם החברות בעבודה, שאף פעם לא משעמם לי כי אני תמיד מוצאת משהו יצירתי לעשות. זה נגמר. ממש לא טוב לי לבד.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה