בוקר טוב עולם

אתמול נסעתי לרמב"ם בפעם ה-33 כדי לעבור את ההקרנה האחרונה, וחוץ מההצטננות המחורבנת שחטפתי השבוע (כמו כולם), אני מאושרת שהכל נגמר. השיער התחיל לקבל צורה ועם החזרי הכסף שקיבלתי ממס הכנסה ומהעירייה (ארנונה), רכשתי לעצמי מיליון פריטי לבוש, משקפיים, תיקים, ארנקים, נעליים ומגפיים... כי בנוסף לשנה הקשה שעברתי מבחינה פיזית, היו לי 4 שנים מכבידות מבחינה כלכלית כשהבן שלי למד באוניברסיטה כך שבהחלט הגיע הזמן לפנק את עצמי, להרגיש טוב ואפילו להשתולל קצת :)

אומרים שחווים ריקנות מסויימת - דיכאון משהו, עם סיום הטיפולים. אני מקווה לא לתת לחוויה שעברתי להפיל אותי בהרגשה ולעשות את החיים יותר יפים מאשר היו, לצאת מהקליפה שלי, להעיז יותר ולהתנסות בחוויות חדשות ומרגשות.

הכל טוב...

אני יודעת שלא כתבתי זמן רב. במהלך הכימותרפיה הרגשתי חולשה נוראית. אושפזתי בבי"ח בשל חום שלוש פעמים ובנוסף לכל הצרות, המחלקה שבה הייתי מאושפזת היתה מפוצצת רוב הזמן ונאלצתי להיות חשופה לכל המחלות המדבקות שם. היו לי המון פחדים וחרדות. אבל כל זה כבר מאחוריי ואני מרגישה מצויין. סיימתי את הטיפולים הכימותרפיים, השיער התחיל לצמוח ולפני שלושה ימים התחלתי את סדרת ההקרנות - קצת באיחור - אבל בשעה טובה. בפעם הראשונה הייתי מבוהלת לגמרי אבל עכשיו, אחרי הפעם השלישית אני לוקחת את זה בקלות. נפגשתי עם אחות המחלקה שאמרה לי שתופעות הלוואי (צריבה, עייפות) מתחילות רק אחרי שבועיים בערך, אז בינתיים הכל טוב... 

בתמונה: בטיול עם הילדים לראש הנקרה לפני מספר שבועות. 

יש לי אסירות תודה גדולה שהטיפולים הכימותרפיים עברו בשלום ואני מאושרת שכוחותיי חזרו אליי ושחזרתי לעבודה מלאה (אחרי היעדרות של חודשיים) ובקיצור - החיים יפים!

אחרי הטיפול הרביעי

אני יודעת שהרבה נשים עוברות את זה הרבה יותר בקלות ממני והקטע הזה עם קריש הדם זה דבר נדיר ולא קורה בדרך-כלל - אבל לי זה כן קרה ואני צריכה להתמודד עם זה. אולי קצת זלזלתי ולא שמרתי על עצמי כראוי - התרוצצתי, הלכתי לעבודה והייתי צריכה להיות יותר זהירה, אבל למדתי את הלקח שלי ועכשיו אני לא זזה מהבית.

אחרי ההתייעצויות בין הרופאים שמטפלים בי - הוחלט שאמשיך את הטיפול הכימותרפי וביום ראשון שעבר עברתי את הטיפול הרביעי. לא אומר שלא היו לי חששות ופחדים אחרי החווייה של הבית חולים אבל אני מקבלת את כל אמצעי האבטחה הרפואיים כדי לעבור את הטיפולים בשלום. רוב הזמן אני במיטה - משעמם נורא, אין לי עניין וסבלנות לשום דבר והמוח שלי מתקשה לחשוב. אני גם מתקשה לכתוב כאן.... איזה סמרטוט אני.

תשמעו, זה לא פקניק

הטיפול הכימי השלישי לא עבר בקלות. אחרי השבוע הקשה חזרתי לעבודה אבל הרגשתי חולשה והתעלמתי ממנה, למחרת, ברוב טמטום שוב הלכתי לעבודה ושוב לא הרגשתי טוב. כשהגעתי הביתה מדדתי חום והיה לי 38 מעלות כך שתיכף נסעתי לבית חולים ושם התברר שהספירה שלי מאוד מאוד נמוכה ושיש לי זיהום כלשהו. מיד אישפזו אותי בחדר בידוד וחיברו אותי לאנטיביוטיקה.

אחרי מספר ימים הספירות עלו והחום ירד ונראה היה שאני מתאוששת אבל פתאום הרגשתי כאבים עזים מהיד ועד הכתף והיד נרדמה לי לגמרי. למרות הבידוד, רצתי לעמדת האחיות לבקש עזרה כי הכאבים היו נוראיים. מיד הוזעקו מספר רופאים שבדקו אותי ולבסוף התברר שיש לי חסימה בעורק ביד ולמחרת נותחתי. הניתוח עבר בהצלחה וקריש דם נמצא והוצא. נותחתי בהרדמה מקומית (משהו שאני לא אעשה יותר) כי הרגשתי המון כאבים אבל הרופאה שניתחה אותי אמרה שהיא לא רוצה שאצא מהניתוח "בלי חוויות". למזלי זה קרה ביד ולא במקום אחר ועל זה יש לי אסירות תודה. היום גם יודעים שהעורקים שלי צרים ואני מקבלת טיפול מתאים כדי לעבור את שלושת טיפולי הכימו הבאים. היו לי כמה ימים של חרדות ופחדים נוראיים אבל לאט לאט אני מתאוששת ומתחזקת והאופטיות חוזרת אליי. הטיפול הכימי הבא נדחה בשבוע כדי לתת זמן לפצע של הניתוח להחלים ואני שמחה על כך - אני כל כך חלשה מהחוויה של הבית חולים ומאוד זקוקה לכמה ימי מנוחה.

נשארו רק עוד 3 טיפולים

עברתי את הטיפול הכימי השלישי אתמול, ספירות הדם היו בסדר גמור ובינתיים אני לא מרגישה שום תופעות לוואי אז אני משתדלת להספיק ולסיים כמה משימות לפני שהחולשה תתקוף אותי - לבשל, לסדר את הבית וכאלה... ובכל מקרה אני מסודרת לימים הקשים - ספר טוב, הרבה תפוזים שעושים לי טוב ומרק עוף משובח ביותר שהכנתי כבר אתמול. בעבודה הכל בסדר. חזרתי למערכת גוועת ברעב אחרי הטיפול הכימי וטרפתי פיתה עם שניצל איך שהגעתי... והנה התוצאות על הדיסק שענת הביאה לי הביתה עם החומר שאני אמורה להעלות לאתר המקומון שלנו באינטרנט.

הבוס שלי גייס את אידה שעבדה אצלנו במערכת לפני מספר שנים לגיבוי בימים שאני לא מגיעה לעבודה ולכל מיני פרוייקטים נוספים כך שאני לא צריכה לדאוג שיהיה עומס גדול על הבנות שעשו את העבודה שלי בימים שלא הגעתי והכל ברוח טוב ובאהבה. אז ד"ש חם לאידה שקוראת את הבלוג שלי :) שיהיה לך בהצלחה בעבודה והרבה אהבה לענת, חיה, עליזה וכולם... שדואגים לי ומפרגנים.

עברתי את השבוע הקשה

כבר מספר שעות שאני גולשת לפורומים השונים בנושא סרטן השד ומגלה עוד ועוד מידע חשוב בקשר להתמודדות עם המחלה. יחד עם זאת, אני עדיין מבולבלת ומתקשה למצוא אינפורציה אחידה בקשר לסוגי המזון שמותר לי לאכול ואלה שאני חייבת לוותר עליהם. האם וויתור על מזונות מסויימים (כמו סויה למשל) קשורים לסוג ומרכיבי הסרטן באופן אינדיווידואלי? ולמה לא מקבלים הנחיות מהרופא המטפל? באתר אחת מתשע ניתן להוריד את הקובץ תזונה בין הטיפולים ואחריהם אבל רק נהיה לי רע מרשימת המזונות והמשקאות שמומלץ להימנע מהם :(

את השבוע הקשה עברתי וחזרתי לעצמי ולעבודה. השבוע הקשה עובר כל כך לאט לעומת השבועיים שלאחריו שעוברים כל כך מהר. רק הספקתי להתאושש וכבר ביום רביעי הקרוב אני אמורה לקבל את הטיפול הכימי השלישי. הפעם הכנתי לי לימים במיטה את הספר הנפלא - Eat, Love, Pray שהומלץ עליו בחום רב על-ידי אופרה וונפרי בתוכנית בה היא אירחה את הסופרת אליזבט גילברט המקסימה. אפילו מצאתי באינטרנט בלוג אוהדי הספר!

אפילו שהשקעתי יותר מ-200 ש"ח בכובעים ומטפחות אני לא מצליחה להרגיש טוב איתם והתרגלתי להישאר כל היום עם הקרחת שלי גם בעבודה וגם ברחוב ואני דווקא מאוד מעריכה את האמפטיה ואת היחס החם שאני מקבלת מאנשים בסופרמרקט למשל, או במקומות אחרים. לפעמים אנשים שואלים ומתעניינים וכל הכבוד להם :) אני לא הייתי מסוגלת לפני הסרטן לעשות את זה.

יש לי הרבה זמן להרהר

שבוע אחרי הטיפול הכימי השני, אני לא יכולה לומר שהיה קל. שלושת הימים הראשונים עברו ללא תופעות מיוחדות אבל ביום הרביעי התחלתי להרגיש רע ואת הימים שלאחר מכן העברתי במיטה. חולשה מאוד חזקה, בחילות והרגשה כללית לא טובה. בלילה אני דווקא ישנה מצויין! לא התאים לי לקרוא את הספר של איינלה וסתם שכבתי במיטה כמו סמרטוט. עכשיו אני רואה שהתגובות שלי לכימו חוזרות על עצמן - שבוע קשה ושבועיים טובים שבהם אני יכולה ללכת לעבודה כרגיל. אני מקווה שזה ימשיך כך ואעבור את סדרת ששת הטיפולים בשלום.

הספר הקודם שקראתי, "Why People Don't Heal and How They Can", עוזר לי לנתב את צורת החשיבה שלי לכיוון מה שהסופרת מכנה "משמעות סימבולית". משמעות סימבולית מאפשרת לנו לראות שהמשמעות האמיתית של המשבר היא להראות לנו את מה שאנחנו צריכים ללמוד על עצמנו. אנחנו נכנסים למודעות שהיא יותר מנותקת ומפרשים את האירועים בחיינו כאתגרים רוחניים שנועדו לתרום לגדילתנו. אפילו שלפעמים השיעורים שאנחנו צריכים ללמוד בחיים כואבים מאוד, בבסיס הם חיוביים, והיכולת לראות את המשבר מעבר לפרטים הפיזיים מעמיד אותנו במוכנות להבריא פיזית, נפשית ורוחנית. איך לא היה לי ברור עד עכשיו שאני שורפת זמן?! שאני פאסיבית, משותקת וכלואה בתוך הפחדים שלי. נראה לי שפשוט ישבתי על פצצת זמן מתקתקת ותודה לאל שהיא נעצרה. הגיע הזמן להתעורר.

כימו 2

ביום שלישי - שלושה שבועות אחרי הטיפול הראשון - השיער שלי ירד במקלחת. אמנם הסתפרתי קצוץ לפני כן אבל בכל זאת הייתה זו קצת טראומה לראות את כל השיער הזה בידיים ועל קירות המקלחת. כשיצאתי מהמקלחת נשארו כתמי שיער פה ושם אז המשכתי לשפשף עם מגבת כדי להוריד אותם אבל בכל זאת לא הכל נושר, וכשהבן שלי הגיע הביתה הוא עבר לי על הראש עם מכונת תספורת וזה כבר היה נראה יותר טוב.

למחרת, ביום רביעי, החלטתי להיות אמיצה ויצאתי לעבודה ב-6:00 בבוקר עם הקרחת שלי וככה גם נשארתי כל היום. לא יכולתי לסבול כובע או מטפחת על הראש, במיוחד שצריכים לכסות גם את האוזניים יותר מ-3 דקות, וחשבתי לעצמי שהנוחיות שלי צריכה להיות במקום הראשון, מה גם שיש לי מבנה ראש די טוב והקרחת לא נראית כל כך גרועה. השלמתי כמה דברים בעבודה ויצאתי לטיפול הכימי השני - הגעתי לטיפול ב-8:00 - ספירת דם - פגישה עם הרופאה האונקולוגית ולחדר הטיפולים. אחרי הטיפול חזרתי לעבודה.

בינתיים, היומיים האחרונים עברו בשלום - ההרגשה הכללית לא משהו ואוכל מגעיל אותי אבל לא היו לי בחילות או הקאות. אני קצת חוששת מהיום הרביעי של אחרי הטיפול, כי בפעם שעברה תקפה אותי תשישות מוחלטת ואני מקווה שזה לא יקרה שוב כי אני מאוד רוצה לללכת לעבודה וגם יש לי קורס בערב שאני לא רוצה להפסיד. בכל מקרה, הכנתי לי כבר את ספר "אתמול בכיתי" של איינלה ונזנט, במקרה שאצטרך בכל זאת לבלות כמה ימים במיטה.

בוקר נפלא עם המון אסירות תודה

כמו שאני מבינה, בשבוע של הטיפול הכימי יהיה לי קצת קשה אבל בשבועיים שלאחר מכן אני מקווה להרגיש טוב וכבר עכשיו אני משתדלת ליהנות מהימים הטובים שלי. הלכתי לעבודה כל השבוע וזה עשה לי טוב. אתמול יצאתי לקניות בסופר ואחר-כך הסתובבתי קצת בהדר וקניתי לי כמה כובעים נחמדים.

נראה לי שהשיער מתחיל לנשור באיטיות (בינתיים), לא יודעת מה יהיה מחר או מחרתיים, העיקר שאני מצויידת בכובעים, במטפחות ובהרבה אופטימיות. אני כבר לא נמצאת במקום שהייתי בו בשבועות הראשונים כשהתבשרתי על הגידול הסרטני - חשבתי על הגרוע ביותר וסבלתי כל-כך. מה אני צריכה את זה. מספיק שהחלק הפיזי לא קל, אני לא צריכה להכאיב לעצמי גם מבחינה נפשית וגם אין סיבה שאעשה זאת כאשר אחוזי החלמה כל כך גבוהים צפויים לי לפי אבחנת המחלה שלי. יש לי על מה להיות אסירת תודה. החיים יפים ואני רוצה לחיות אותם במלואם כל יום ביומו.

מדהים האינטרנט הזה

לא יכולתי שלא להגיב למאמר: When Pain Comes Our Way כי פשוט היה נראה לי שהוא נכתב במיוחד עבורי. אז נרשמתי באתר המדהים DailyOM והוספתי תגובה לידיעה, ומה-זה הופתעתי לאחר מכן כשקיבלתי עשרות אימיילים תומכים ואוהבים מחברים אחרים שרשומים באתר, ביניהם גם כאלה שעוסקים בתחום ההוליסטי. ממש מחמם את הלב.

זה כבר השבוע השני אחרי הכימו ואני מרגישה טוב. יש לי רגישות בחניכיים ועוד משהו שלא נעים להגיד אבל ארמוז שבידה היה עוזר מאוד בתקופה הזו, אבל העיקר שאני כבר לא במיטה, אתמול אפילו יצאתי לכמה שעות ונראה לי שביום ראשון אלך לעבודה ויהיה בסדר. בכל אופן אני כבר מתחילה לעשות "הפוך על הפוך" במטרה לשנות דפוסי חשיבה והתנהגות ולהכניס חיוביות לחיים שלי - ללמוד חמלה, את משמעותה של הסליחה וערכה של אהבה מודעת. כשאני מתרגלת וחושבת בצורה חיובית - אני בפירוש רואה שקורים לי דברים טובים ואני מרגישה נהדר.

נפגשתי עם עובדת סוציאלית ביום חמישי (כחלק מחבילת הטיפול שאני מקבלת במרפאת לין). סיפרתי לה על הרקע המשפחתי שלי, קשיי והתלבטויותיי והיא נתנה לי כמה טיפים בקשר להתמודדות שלי ביחד עם המשפחה בתקופת הטיפולים שאני בהחלט מתכוונת ליישם - כמו להיעזר בילדים בזמנים שמאוד קשה לי אבל גם לדעת לשחרר מתי שאני מרגישה טוב. גם עברנו ביחד על הטפסים שיש למלא למס הכנסה ולביטוח לאומי ובסך הכל הפגישה היתה פתוחה ונעימה.

כימו - סיכום שבוע

היום אני מרגישה הרבה יותר טוב. לא היה קל ולא היה נעים אבל עברתי את זה כמו גדולה. על הדרך חטפתי גם דלקת חריפה בגרון מלווה בחום. גררתי את עצמי על-פי ההנחיות (כשיש מעל 38 מעלות חום) לקופת-חולים ואני על אנטיביוטיקה. הבחילות היו ממש מזעריות ובעיקר הרגשתי תשישות, משהו שאף פעם לא התנסיתי בו. במשך 3 ימים לא יכולתי לקום מהמיטה והרגשתי צורך להיות במנוחה מלאה. התקשרתי לאחות שמלווה אותי לשאול אם תופעה כזאת מקובלת והיא אמרה לי שזה בסדר, אז הייתי רגועה מהבחינה הזו. את הזמן במיטה העברתי בקריאת הספר "The Measure of a Man" - הספר האוטוביוגרפי והרוחני של סידני פוטייר (הספר נמצא אצלי מספר חודשים אבל לא הצלחתי להגיע אליו). שנים שלא קראתי ספר ועכשיו אני מבינה מה הפסדתי. זה היה הספר הנכון בזמן הנכון - עונג אמיתי. החוויה הכימותרפית לא נעימה בכלל, ההרגשה הכללית לא טובה והטעם בפה איכסה - מטאלי כזה, אבל היתה זו גם הזדמנות (בלית-ברירה) לעצור, להירגע על אמת ולהינות הנאה אמיתית ומלאה מספר טוב.

יש לי ספריה גדולה אבל לא קראתי את כל הספרים שקיבלתי או רכשתי במשך השנים. עכשיו לקחתי לידיים את הספר "Why People Don't Heal and How They Can" של Caroline Myss, Ph.D. בהקדמה היא כותבת: "I want you to feel confident that there is something here that will facilitate your healing". בלב התפללתי וביקשתי הדרכה כיצד להבין ולהתמודד עם מה שקרה לי - והתשובה לגבי מסע הגדילה הרוחנית שלבטח צפוי לי בהמשך אולי היתה מונחת כל הזמן בספריה הביתית שלי.

החברות בעבודה תמכו ופירגנו, התקשרו אליי יום יום ושיתפו אותי באהבה בכל מה שקורה במערכת, מה שגם עזר לי המון.

לחשוב בוורוד

סדרות של תמונות בפליקר בנושא סרטן השד. 

היום השני של הכימו ועדיין לא הרגשתי תופעות לוואי.

המועדון שאף אחת לא רוצה להצטרף אליו

בשבועות הראשונים אחרי גילוי הסרטן אטמתי את עצמי וברחתי מכל מידע אודות המחלה. לא רציתי לדעת. פחדתי לדעת. היום, המחשבה על הסרטן מעסיקה אותי רוב הזמן ואני מוצאת את עצמי גולשת יותר לאתרים בנושא סרטן השד מאשר לאתרים שהייתי רגילה לבקר בהם קודם, ויש בשפע. במיוחד אני זקוקה לשמוע מנשים שעברו את התהליכים שאני עוברת כעת, אז טוב שיש גם בלוגים. The Bold and The Beautiful הבוקר, היום שאחרי, עדיין לא מרגישה שום תופעת לוואי. מקווה שימשיך כך. אפילו לא שכחתי להציב דגל במרפסת לכבוד יום העצמאות.

כימו ראשון

טוב, עברתי את זה, את הטיפול הכימותרפי הראשון. בחדר הטיפולים היו הרבה אנשים ישובים על כורסאות גדולות, כולם מחוברים לאינפוזיות. קצת מדכא העניין - מנסים לעשות שיהיה נוח עם הכורסאות היוקרתיות אבל הצפיפות פוגמת במטרה. יצא לי לדבר רק עם בחורה אחת שישבה לידי - עובדת פיליפינית שהגיעה להיבדק בשלב מאוחר של המחלה - היא הרגישה גוש גדול אבל לא רצתה לעזוב את האישה הקשישה שאצלה עבדה כדי ללכת להיבדק ודחתה את זה שוב ושוב. כמה חבל וכמה עצוב.

הגעתי לטיפול עם הבן שלי והשעתיים וחצי שהייתי מחוברת עברו די מהר וללא כל בעיות. חזרנו הביתה באוטובוס. האחות, שתהיה צמודה אליי במהלך כל הטיפולים, אמרה שלא צפויות תופעות לוואי כמו בחילות והקאות ביום הראשון של הטיפול. אז בינתיים אני מרגישה טוב ומקווה שהימים הקרובים יעברו בסדר.

משקשקת לקראת הכימו

ביום שלישי אני מתוכננת לעבור את החוויה הכימותרפית הראשונה שלי. אתמול הברקתי את הבית ובחיי שזו היתה הפעם הראשונה שממש נהניתי לנקות - להרגיש בריאה וחזקה ולעבוד במרץ. אנחנו שוכחים להעריך את הדברים האלה - את היכולות הפיזיים שיש לנו. יש לי חששות שלא אדע לדאוג לעצמי מספיק טוב בזמן הטיפולים ואם יכאב לא אדע מה לעשות.. תמיד עמדתי על הרגליים... אני לא יודעת להיות חלשה ואני כל כך לא יודעת לבקש עזרה. נו, עוד שיעור שאצטרך ללמוד בחיים.

מתרגלת למציאות חדשה

הרופאה ממרפאת לין התקשרה אליי אתמול להודיע לי שתוצאות הניתוח הגיעו וכמו שכבר אמר לי הרופא הכירורג, אצטרך לעבור טיפול כימי - "לא קשה" - היא אמרה. אני לא יודעת מה זה "לא קשה" אבל שיהיה. האימה שהשתלטה עליי אחרי הביקור אצלה בשבוע שעבר עזבה אותי ולאט לאט אני מתחילה להסתגל למצב החיים החדש שלי, אני מצליחה לעבור את הפחדים ומכינה את עצמי נפשית לטיפולים בהמשך. כל שלב, כל הסבר שניתן לי עד כה בתהליך הזה של הטיפול במחלה גרם לי לטראומה וכל פעם לקח לי כמה ימים להתאושש, להתגבר ולהסתגל.

היום היה לי יום טוב. הזמנתי תור לרופא נשים - ותוך שעה הייתי אחרי בדיקת אולטרסאונד ומשטח צואר הרחם. אני לא מסוגלת להבין איזו מטומטמת הייתי כל השנים שלא הלכתי להיבדק!! אבל עם גילוי הסרטן בשד כבר התחלתי לחשוש שאולי הוא נמצא בעוד מקומות בגוף שלי והסרטים שרצו לי בראש שיגעו אותי. אני שמחה שלפחות את העול הזה הורדתי מעצמי. אחרי הביקור אצל רופא הנשים הלכתי למספרה והסתפרתי קצוץ קצוץ. דווקא זה לא היה משהו חדש בשבילי מכיוון שבמשך שנים הסתפרתי קצוץ ותמיד אהבתי את זה. רק בשנתיים האחרונות השיער שלי ארך והלכתי עם קוקו. לא רציתי לצבוע אבל הספר שלי החליט שעדיף - "שאנשים לא ישאלו שאלות". לא הספקתי לחשוב על זה והצבע כבר היה מרוח לי על הראש - חציל כזה. דווקא יצא יפה. שיתפתי אותו במחלה שלי וביקשתי ממנו שיגלח לי את הראש בהמשך כשאצטרך. ככה הבנתי, שצריכים לגלח את הראש במהלך טיפולי הכימותרפיה. מה-זה לא ראיתי את עצמי בסרט הזה אבל מה לעשות, זאת עובדה ולאט לאט אני מתחילה להשלים איתה. ביום ראשון אני מוזמנת לעשות בדיקת אקו-לב ולקבל הנחיות להמשך הדרך.

All in All כמו שאומרים, אני אסירת תודה לאלוהים. אני אסירת תודה על הגילוי המוקדם ועדיין המומה מהכוח האוהב שהוביל אותי לבדיקות, אני אסירת תודה שהניתוח עבר בהצלחה, אני אסירת תודה על הילדים המקסימים שלי - שלפעמים רק בשעת משבר ניתנת ההזדמנות להכיר את הנפש האמיתית של האדם ואני כל כך גאה בהם. אני אסירת תודה עבור ההערכה החדשה שלי לחיים, החיים קיבלו טעם כזה מתוק פתאום שמאוד בא לי להיות אמיצה ולעבור את הטיפולים בהצלחה.

על פרשת דרכים

האמת שלפני גילוי הסרטן החיים שלי היו בזבל. הלכתי לעבודה, חזרתי הביתה, הפעלתי את המחשב, אולי בניתי כמה אתרי אינטרנט במשך הזמן והלכתי לישון - זו היתה השיגרה שלי. אפילו לקבוצת התמיכה שבה אני חברה הרבה שנים, קבוצה שפועלת עפ"י 12 הצעדים, הפסקתי ללכת. ניתקתי את עצמי מבחינה חברתית, שמנתי והייתי עייפה. וביום בהיר אחד, כאילו בהנחיית אלוהים - הלכתי לבדיקות התקופתיות והשיחה המעמיקה עם הרופאה הדליקה אצלי סוף סוף נורה אדומה - אני חייבת לשנות את אורח החיים שלי, להפחית במשקל ולעשות פעילות גופנית. לא היה לי קשה עם זה - קיבלתי החלטה לקחת את עצמי בידיים ותוך חודש נגמלתי מהרעב הבלתי פוסק ומהכמיהה למתוק, התחלתי לעשות הליכות והמשקל התחיל לרדת. הרגשתי טוב עם עצמי. ואז נחתה עליי תוצאת הביופסיה... הנה אני כאן עם המון מוטיבציה לשפר את איכות החיים שלי ואני רוצה להגיד שזה לא השתנה מבחינתי - אני רוצה יותר ממה שהיה לי קודם, אבל עכשיו אני צריכה לאזור כוחות כדי להתמודד גם עם סרטן.

אני יודעת שאין לי שליטה על המחלה עצמה ואני סומכת על הרופאים שמטפלים בי שיעשו את העבודה הכי טובה שאפשר כדי שאעבור את כל הטיפולים בשלום. אבל אני כן זקוקה לחברים, לתמיכה ולעידוד. אני גרושה, הבן הצעיר שלי עומד לסיים את לימודי מדעי המחשב (בהצטיינות), ושמחתי לקראת השחרור שלי מהנטל הכלכלי. כבר יש לו עבודה נהדרת והוא מתכונן לעזוב את הבית בעוד חודשיים ואני מאושרת בשבילו. הוא מלווה אותי במחלה עם המון רגישות, חוכמה וחוש הומור, אבל אחרי 4 שנים של לימודים, מגיע לו לצאת לעולם והתחיל לחיות טוב.

חברה טובה שלא יצא לי לדבר איתה הרבה זמן התקשרה אתמול לאחל לי חג שמח - כל כך שמחתי שממש התנפלתי עליה שתשמור על קשר, שניפגש, שנצא לבית קפה... תמיד אמרתי שטוב לי עם עצמי, שאנשים לעיתים מתישים אותי ומספיק לי לקשקש עם החברות בעבודה, שאף פעם לא משעמם לי כי אני תמיד מוצאת משהו יצירתי לעשות. זה נגמר. ממש לא טוב לי לבד.

הייתי קצת תמימה

או שלא אמרו לי את זה בצורה ברורה או שלא רציתי לשמוע. כנראה שבמצבים מסויימים ההכחשה נועדה לשמור עלינו והנפש מאפשרת לנו לקלוט רק את מה שאנחנו מסוגלים להכיל. נכון שחשבתי שזה קצת מוזר שאפשר להיפטר מסרטן צ'יק צ'ק - מסירים את הגידול וזהו אבל זה מה שהאמנתי בגלל שהגידול היה קטן. זכרתי שאמרו לי שאצטרך לעבור סדרה של הקרנות ושזה לא כל כך נורא ואפילו לא כואב. היום, אחרי הניתוח, שתודה לאל הסתיים רק בהסרת הגידול - נאמר לי שצפויים גם טיפולי כימותרפיה ואני ממש חוששת אבל, נאחזת במה שהרופא אמר לי - "הכימו זה לא האוייב שלך - האוייב שלך הוא הסרטן". התוצאות המדוייקות של הניתוח ובדיקת הגידול עדיין לא התקבלו - אבל מסתבר שכבר עפ"י הביופסיה ניתן היה לדעת שאצטרך כימו.

באופן כללי - החיים ממשיכים. קיימת תחושה של התבוננות מהצד. משהו כמו התנתקות מהקצב הרגיל של האירועים השגרתיים - אם זה באופן שהחברים בעבודה מתייחסים אליי ותחושת הבדידות שזה יוצר אצלי או באיבוד עניין בדברים שתמיד העסיקו אותי - אני מוצאת את עצמי מכבה את המחשב למרות שהאינטרנט מילא אצלי הרבה שעות ביום וסתם בוהה בטלוויזיה בתוכניות שלא ממש מרגשות אותי. חזרתי לעבודה תיכף אחרי הניתוח ואני מרגישה יותר טוב כשאני שם - כשאני עסוקה בעבודה זה מרחיק אותי מהריכוז העצמי ומהפחדים. בתקופה הקרובה אנחנו גם אמורים לשדרג את כל מערכת המחשבים והתוכנות ובשל כך הבוס שלח אותנו (כל הבנות במחלקת הגרפיקה) לקורס ללימוד התוכנות החדשות שאמורות להיכנס למערכת. אני רק מקווה שאצליח להגיע לכל השיעורים ולא להישאר מאחור.

בדיקות תקופתיות - ככה זה התחיל

את הקטעים הבאים כתבתי בבלוג הרגיל שלי אבל החלטתי להעביר אותם לכאן:

(17.1.08) בדיקות תקופתיות
אני וחברה לעבודה החלטנו, קבענו תור וביחד הגענו אתמול לבדיקות תקופתיות במכון לרפואה מונעת בבית החולים רמב"ם. אני לא יכולה להתכחש לעובדה שהזנחתי את עצמי במשך תקופה ארוכה ואני מאוד מרוצה שעשיתי פעולה אחראית והלכתי להיבדק. התוצאות לא היו משמחות אבל גם לא מפתיעות. אני שמנה ויש לזה השלכות. הבשורה הטובה היתה שבשלב זה העניינים עדיין בידיים שלי ואני יכולה לבחור באורח חיים טוב - לאכול בצורה בריאה ולעשות פעילות גופנית. כשהפסקתי לעשן לפני 7 שנים - פשוט הפסקתי לעשן. עם האוכל זה יהיה הרבה יותר מסובך בשבילי.

בדיקות תקופתיות נערכות בבית חולים רמב"ם תמורת תשלום. מגיעים ב-7 בבוקר ליום בדיקות יסודי ומקיף (לאחר בדיקת הדם יוצאים לארוחת בוקר משובחת בקפה ארומה שנמצא בביה"ח) ובסיום הבדיקות (בסביבות הצהרים) נפגשים עם הרופא והדיאטנית לשיחות סיכום מעמיקות. את רוב הבדיקות ניתן לבצע חינם דרך קופ"ח אבל במחשבה על הזמן שנחסך, ההתרוצצויות בין המרפאות השונות וההמתנה בתורים - הבדיקות במכון לבדיקות תקופתיות נערכות במשך מספר שעות באווירה נעימה עם צוות מקצועי וטיפול אישי. שווה, חשוב ומומלץ!

(20.3.08) סרטן השד - וגם אני חשבתי שלי זה לא יקרה
מהממוגרפיה שעשיתי בבדיקות התקופתיות לאולטראסאונד ולביופסיה ואחרי מתח של יותר מחודש ימים, השבוע (ב-16.3) קיבלתי את הבשורה המרה שאני חולה בסרטן השד. הגילוי כפי שנאמר לי הוא גילוי מוקדם ועל זה אני באמת צריכה להיות אסירת תודה. אם כבר סרטן, אז מזל שגילו אותו מוקדם. אני בת 57 ואני מתביישת לומר שזו היתה בדיקת הממוגרפיה הראשונה שלי וכנראה שיש לי מזל גדול, אם אפשר לקרוא לזה מזל, שהגוש קטן מאוד ובבדיקה הידנית הוא לא הורגש בכלל... לא נמוש קוראים לזה.

רק המחשבה על סרטן תמיד הכניסה אותי לפאניקה - לא, לא רוצה לחשוב על זה ולא רוצה לדעת על זה. גם השבוע - העובדת הסוציאלית נתנה לי חומר הסברה והחוברות עדיין בניילון ואני לא רוצה להסתכל עליהן. בשלב הזה אני לוקחת את זה לאט לאט, כל יום ביומו - עושה מה שאומרים לי, הולכת לבדיקות - דם, אולטראסאונד, מיפוי עצם, צילום רנטגן וביום שלישי אני אמורה להיכנס לניתוח להסרת הגידול. במקרה הטוב - זה יהיה רק הגידול ואני מקווה ומתפללת שכך גם יהיה. במקרה הפחות טוב - אצטרך לעבור עוד ניתוח בהמשך אבל נעבור את הגשר כשנגיע אליו.

(28.3.08) הכל בסדר
חזרתי הביתה אתמול אחרי הניתוח מאושרת עד השמיים. הניתוח עבר בהצלחה - הגידול הוסר ובלוטת הזקיף נבדקה והיא נקיה מגרורות (ישנה אפשרות שתוצאת בדיקת הזקיף לא מדוייקת אבל הסבירות לכך היא רק 5 אחוזים. את התשובה הסופית אדע רק בעוד שבועיים) כך שאני מקווה שבזה הסתיים כל הסיפור וכל הכבוד לפלאי המדע הרפואי של היום. יחד עם ההלם שנחת עליי בחודש האחרון עם ההודעה שחליתי בסרטן השד, אני גם המומה מהנס שקרה כאן, שהלכתי סתם כך לבצע בדיקות כלליות שהובילו לגילוי הכה מוקדם של המחלה. יש לי עדיין רגעי נפילה בהרגשה בהן אני מתקשה להאמין שאכן יצאתי מכלל סכנה, אבל אני חוזרת ואומרת לעצמי שהכל בסדר ויהיה בסדר ואפילו עוד יותר בסדר.

תחילת מסע

"כל ריפוי מתרחש באמצעות פעולה של העיקרון הרוחני... התקשרות עם העיקרון הרוחני בתוכנו וכניעה להדרכתו היא עבודה קשה מאוד אבל אי-כניעה היא הרבה יותר קשה. --רובין נורווד